תוכן

ח) ונחזור לענין, כי הנה בהיות הולד במעי אמו, בכל המשך חדשי העיבור, מתברר הטוב של הולד מעט מעט, והולד הולך ומתגדל מעט מעט, ממה שמתברר תמיד, עד שנשלם בירורו בחדשי העיבור, ואז נשלם גדולו. ואמנם הסיגים הנפרדים מן הטוב שבו, שהם סיגים גמורים שאין בהם הנאה ותועלת לגוף הולד, הוא נעשה דם טמא, ומתקבץ תוך רחם האשה עד זמן הלידה, ואז נפתח רחמה, ויוצא ממנה הולד, מבורר וזך. וגם יוצאים ממנה הסיגים שנפרדו ממנה, ונתהוו בסוד דם טמא של היולדת כנודע.